שינוי בתנאי השכירות

שאלות: שמעון השכיר מכונית ישנה לראובן ואמר לו בזמן שהשכיר את הרכב שלא ייסע ברכב יותר משלוש שעות רצופות. ראובן שינה ונסע ברכב למעלה משלוש שעות ולמחרת המכונית חדלה מלעבוד. שמעון טען שהמכונית התקלקלה מחמת השינוי בתנאי השכירות ולכן ראובן חייב לשלם. ראובן טען כנגדו שמכיוון שמכוניות מסוג זה יכולות לנסוע יותר משלוש שעות הרי שהקלקול לא נגרם מחמתו ולכן פטור. מה הדין?

ראובן נכנס למעלית מלאה באנשים, וע"י כניסתו למעלית נוצר עומס מעל המותר, והמעלית התקלקלה. לבני הבניין יש ביטוח על חלקי המעלית אולם החברה אינה מוכנה לספק את חלקי החילוף מפני שטוענת שנעשה שימוש בניגוד להוראות. ראובן טוען שמכיוון שידוע שהמעלית יכולה לשאת יותר מהמשקל הנקוב ע"י החברה הרי שהוא לא שינה בכך שנכנס למעלית ולכן אינו חייב לנזקי הקלקול. מה הדין?

תשובה: כדי לענות על השאלה יש לברר מספר עניינים:

א. השוכר שינה מהמשקל שנקבע לשכירות:

במשנה בב"מ דף פ. "השוכר את החמור להביא עליה חיטין והביא עליה שעורים חייב...מפני שהנפח קשה כמשאוי...", וכתבה הגמ' (שם) שהשיעור שיוסיף מהשיעור המקובל ויתחייב הוא אחד לשלושים.

ובמקרה שהמשכיר התנה שהשוכר יטעין על הבהמה משא קל מהמקובל והשוכר שינה והוסיף על ההסכם יותר מאחד לשלושים אולם עדיין המשא היה קל מהמקובל מצאנו כמה שיטות בראשונים:

דעת הרמב"ם (פ"ד משכירות ה"ו) היא שאם השוכר שינה מתנאי השכירות הרי הוא חייב בכל אופן שניתן לתלות את מיתת הבהמה בשינוי ששינה מתנאי השכירות. (ולדעת אבן האזל סובר הרמב"ם שאם השוכר שינה והעמיס משקל יתר על הבהמה הווי גזלן וחייב בכל האונסין! ויובא לקמן)

הרשב"א (הביאו המ"מ) סבר שאע"פ שהשוכר שינה פטור אפילו כשהבהמה מתה מחמת ריבוי המשא מפני שאנו אומדים שאם השוכר היה מוסיף כסף המשכיר היה מסכים שיטעין משא כשאר הבהמות, ולכן לא נעשתה פשיעה בשינוי המשא והווי כמתה מחמת מלאכה.

הנמו"י (ב"מ דף נ מדפי הרי"ף) כתב שאם הבהמה מתה כדרכה ולא ידוע מחמת מה מתה פטור, ורק אם התברר שמתה מחמת התוספת חייב.

בדעת הרא"ש והרמב"ן (ב"מ פ. ד"ה השוכר) נחלקו הקצות והנתיבות: לדעת הקצות (סי' שח ס"ק א) סוברים הרא"ש והרמב"ן כדעת הנמו"י, ואילו לדעת הנתיבות (שם ס"ק א) דעת הרא"ש היא שאם אפשר לתלות שמתה מחמת השינוי חייב, ורק כשודאי לא מתה מחמת השינוי פטור מפני שלא נעשה גזלן כששינה מהסכם השכירות.   

השו"ע בסי' שח סעיף ה פסק כדעת הרמב"ם, וכן פסק בסי' שט סעיף ג כתש' הרא"ש שאם המשכיר התנה שהשוכר ילך את הדרך בשני ימים והשוכר הלך את הדרך ביום אחד והבהמה מתה חייב השוכר אם ניתן לתלות משחמת השינוי מתה, אע"פ ששאר הבהמות יכולות ללכת את הדרך ביום אחד.

הרמ"א בסי' שח (סעיף א) כתב שאם שכר חמור לרכוב עליו איש ושינה השוכר והרכיב עליו אשה וניזוק החמור יש אומרים שחייב לשלם ויש אומרים שפטור.

הסמ"ע (שם ס"ק א) היקשה מדוע הרמ"א לא השיג על השו"ע בסי' שט כשהמחבר העתיק את תש' הרא"ש שחייב את השוכר במיתת הבהמה כשניתן לתלות את מיתת הבהמה בשינוי מתנאי השכירות? הרי כאן כתב הרמ"א שהדבר תלוי במחלוקת!

הסמ"ע תרץ (ע"פ דברי תלמידי הרשב"א שהובאו בב"י ובדר"מ) שכאשר המשכיר התנה הרי שהשוכר היה צריך לחשוש לתנאי ולכן אם שינה חייב גם לדעת הרמ"א, וכדעת הרמב"ם והרא"ש, וכפי שנפסק בסי' שט. בסי' שח עסק הרמ"א במקרה שהשוכר התנה ואח"כ שינה את תנאו  ובכך הביא הרמ"א מח' אם חייב לשלם.

וא"כ לדברי הסמ"ע גם הרמ"א לא הזכיר את דעת הרמב"ן שסבר שגם באופן שהמשכיר התנה והשוכר שינה אינו חייב לשלם אא"כ מוכח שמתה מחמת השינוי. 

הסמ"ע (סי' שח ס"ק יא) כתב שדין השו"ע הוא דווקא כשהמשכיר הוא זה שהתנה שיפחות מהשיעור המקובל ולכן היה מוטל על השוכר לחשוש שהבהמה לא יכולה לשאת יותר משא ולכן חייב כששינה, אבל אם השוכר התנה את פרטי השכירות אזי אם שינה לשיעור שמקובל בבהמות אחרות אם הבהמה מתה השוכר פטור אולם צריך לתת שכר גם על התוספת.

בגר"א (שם ס"ק ד) נראה שנוטה לפסוק כדעת הרמב"ן.

ב. שוכר שינה בהסכם השכירות והחפץ המושכר ניזק:

במשנה בב"מ עח: נאמר: "השוכר את החמור להוליכו בהר והוליכו בבקעה, בבקעה והוליכו בהר...ומתה חייב. השוכר את החמור להוליכו בהר והוליכו בבקעה אם החליקה פטור ואם הוחמה חייב. להוליכה בבקעה והוליכו בהר אם החליקה חייב ואם הוחמה פטור..."

הגמ' הקשתה מדוע ברישא חייבה המשנה כשהשוכר שינה לשלם בכל אופן, ובסיפא חייבה המשנה רק כשהנזק בא מחמת השינוי?

הגמ' הביאה מספר תירוצים: דבי ר' ינאי העמידו את הרישא כשהיה שינוי באוויר והבהמה מתה מחמתו. ר' יוסי ב"ר חנינא העמיד כשמתה מחמת אובצנא (מאמץ יתר כתוצאה מהשינוי). רבה העמיד במקרה שהכיש נחש (ומדובר שלקח את החמור למקום שיש יותר נחשים מהמקום שקבע עם המשכיר). ר' חייא בר אבא העמיד את הרישא כשיטת ר"מ שסובר שהמעביר על דעת בעל הבית נחשב גזלן ולכן חייב אפילו באונסים, אבל לדעת רבנן אכן יהיה פטור.

הרמב"ם (פ"ד משכירות ה"א) העתיק רק את הסיפא של המשנה ואת הרישא לא הזכיר, והסביר המ"מ שהרמב"ם סבר שהאוקימתא של ר' חייא בר אבא היא העיקרית, והרישא של המשנה היא כדעה יחידה, ולכן אם מיתת הבהמה לא נגרמה כתוצאה ישירה משינוי תנאי השכירות אזי השוכר פטור, וכן פסק השו"ע בסי' שט סעיף א.

הטור ועוד ראשונים סברו שהלכה כאוקימתות הראשונות, ולכן כשהיה שינוי שאפשר לתלות בו את מיתת הבהמה חייב השוכר ששינה מתנאי השכירות, וכן פסק ברמ"א (שם בסעיף ב).

ולכאורה קשה על דעת הרמב"ם והשו"ע מדוע כשהשוכר הוסיף על המשא שהיתנה המשכיר ומתה הבהמה חייב השוכר אף באופן שלא מוכח שמתה מחמת השינוי ואילו כששינה מתנאי המשכיר והוליך בבקעה במקום בהר ומתה הבהמה אין השוכר חייב אם לא מוכח שמתה מחמת השינוי?

האבן האזל (פ"ד משכירות ה"ו) חידש שהרמב"ם למד שאם הוסיף על המשא חייב מדין שליחות יד ולכן חייב גם על אונסים שלא שייכים למיתה משא"כ ששינה להר לבקעה, עי"ש.

אולם באחרונים לעיל מבואר שלדעת הרמב"ם המוסיף במשא לא נעשה לגזלן ואינו חייב על אונסים שאינם קשורים לשינוי שעשה השוכר.

בשומרי משפט חילק שייתכן שכאשר שינה מהר לבקעה לא היה תנאי מפורש שלא ילך בבקעה אלא רק אמר שמשכיר להר, ואילו במשא היתנה שלא יניח משא כבד ממה שהיתנה. 

ג. חיוב לשלם את דמי השכירות כשמשלם על החפץ שהוזק:

הש"ך (סי' שט ס"ק א) הביא את המרדכי שהביא מח' ראשונים במקרה שתנאי השכירות היה שהשוכר ישלם לשבוע סכום מסוים ואם הפרה תמות בתוך זמן השכירות ישלם השוכר את דמי הפרה, ולאחר שמתה הפרה טען השוכר שצריך לשלם רק את דמיה מפני שאם ישלם גם את דמי השכירות ואת דמי הפרה יהיה בכך איסור ריבית: הראב"ן הוכיח מב"מ דף סט שצריך לשלם גם עבור השכירות וגם עבור הפרה, ומורו של המרדכי סבר שהגמ' רק כתבה שאף אם ישלם את דמי הפרה אין בכך איסור ריבית אולם אם ישלם גם את דמי השכירות ואת דמי הפרה יהיה בכך איסור ריבית.

הש"ך כתב שבאופן שהתנאי היה כפי שהובא בשאלה לכו"ע משלם רק את דמי הפרה ולא את השכירות (מפני שבתנאי משמע שישלם אחד משני החיובים) ומח' הראשונים רק כשהיתנה להדיא שאם תמות הפרה ישלם את דמיה בנוסף לדמי השכירות.

הקצות (שם ס"ק א) הביא שהשטמ"ק כתב שאם השוכר שינה והוליך את החמור לבקעה במקום להר ומת החמור והשוכר חייב לשלם דמי החמור נחלקו הראשונים אם צריך לשלם דמי השכירות: י"א שפטור מפני שהווי כגזלן שקונה בשינוי ואינו משלם על ההשתמשות בחפץ, וי"א שמכיוון שירד לחפץ בתורת שכירות הרי שאע"פ ששינה לא נחשב לגזלן וצריך לשלם את דמי ההשתמשות בחפץ, אולם לא כפי מה שקצצו אלא לפי מה שנהנה.

הקצות הוסיף שגם מורו של המרדכי מודה שאע"פ שכאשר משלם את דמי הפרה שמתה ובטלה הקציצה עבור השכירות צריך לפחות לשלם את מה שנהנה.

הנתיבות (שם ס"ק א) כתב שהנידון בב"מ דף סט שאם ישלם את דמי הפרה ואת השכירות הווי ריבית דווקא כשהיתנה שישלם את שווי הפרה בעת המסירה לשכירות, אבל אם תנאי השכירות הוא שישלם את השכירות ואת דמי הפרה בשעה שתמות אין בעיה כלל של ריבית וצריך לשלם את שווי הפרה בשעת שמתה ואת דמי השכירות.

אולם באופן ששינה את תנאי השכירות והוביל את הפרה לבקעה במקום להר הרי שבטלה הקציצה הראשונה וצריך לשלם את דמי הפרה ואת מה שנהנה.

ד. העמסת משקל יתר במעלית:

במקרה שאדם הכניס משא כבד למעלית והמעלית ניזוקה כתב אחד הפוסקים שמכיוון שהדבר ידוע שהמעלית יכולה לשאת משקל רב מהמשקל שמצוין ע"י החברה הרי שמקרה זה דומה למקרה שהמשכיר התנה שהשוכר יוליך משא קטן מהמקובל והשוכר הרבה במשא עד שיעור פחות מהמקובל ומכיוון שנחלקו השו"ע והגר"א כיצד לפסוק יכול בעל המשא לטעון "קים לי" כגר"א.

עוד הוסיף שאף לרמב"ם שחייב אף על נזק שלא נגרם מתוספת המשקל זהו מפני שלאחר ששינה הווי גזלן, אולם במעלית שמחוברת לקרקע לא נעשה עליה גזלן, ולכן גם הרמב"ם יודה שאם לא הוכח שהמעלית ניזוקה מתוצאה ישירה מתוספת המשקל א"א לחייב את בעל המשא.

ולכאורה נראה דלא כדבריו, אלא הדין הוא שחייב לכו"ע, ומה שכתב שלדעת הרמב"ם שהחיוב של המוסיף במשא הוא מדין גזלן ובקרקע לא שייכת גזלה, זהו רק לשיטת האבן האזל, אבל לדעת הב"י, וכן פסק בשו"ע, ולדעת הנתיבות (הובאו דבריהם לעיל) הטעם שהמוסיף במשא חייב הוא מדין מזיק ולכן אף בקרקע שייך חיוב זה.

ומה שתלה את דינו במח' הראשונים במקרה שהוסיף במשא על השיעור שקצב המשכיר, לכאורה דבריו היו נכונים רק באופן שהיו כמה חברות שמאשרות לשאת משא רב וחברה אחת הייתה מאפשרת לשאת משא מועט, והעולה שינה והרבה במשא עד פחות משיעור החברות האחרות, ובמקרה זה יכול לטעון שמכיוון שהחברות האחרות מאפשרות לשאת משא רב הרי שלא שינה ולכן פטור מלשלם.

אולם כשכל החברות מאשרות לשאת משא במשקל מסוים הרי שאע"פ שניתן לשאת משא רב יותר אם הוסיף נחשב למשנה מתנאי השכירות וחייב לשלם, שהרי גם בשיעור שנקבע למשא חמור, ספינה ואדם ברור שיכולים לשאת יותר מהשיעור שהיה נהוג ובכל זאת קבעו שיעור מסוים שיכלול "טווח ביטחון" ואם שינה מהשיעור שנקבע יותר מאחד לשלושים חייב בנזק, ולכן גם כשנקבע בשוק משקל קבוע למעלית מסוג מסוים אע"פ שיכולה לשאת משקל גדול יותר הרי שהמשקל שקבעו מאפשר "טווח ביטחון" והמשנה ממנו חייב לשלם על הנזק שנגרם למעלית.

וכן מבואר להדיא בסמ"ע (סי' שח ס"ק יב).

ובאופן שחלק מהחברות מאשרות לשאת משא רב וחברה אחת מאפשרת לשאת משא מועט התבאר לעיל שתלוי במח' הראשונים והפוסקים אם חייב המשנה לשלם על הנזק ויכול לטעון "קים לי" ולהיפטר.

אולם ודאי שאם המשנה תובע את החברה שתחליף לו חלק שניזוק כתוצאה מהשינוי החברה פטורה מפני שהמשתמש שינה מהתנאי שקבעו וההתחייבות שהחברה נותנת היא רק בכפוף לתנאי ההסכם.

ה. באופן שריבוי המשקל היה מחמת כמה אנשים הרי שבב"ק דף י: מבואר שאם היו האחרים יכולים לצאת בשעה שהאחרון נכנס כולם צריכים לשלם, מפני שלאחרון יש רשות להשתמש כפי שיש לראשונים ורק כשלא הייתה להם אפשרות לצאת האחרון לבדו חייב, וכן נפסק בסי' שפא.

ו. העולה מהנ"ל:

אם המשכיר היתנה בזמן שהשכיר  את הרכב שלא ייסע ברכב יותר משלוש שעות רצופות, והשוכר שינה ונסע ברכב למעלה משלוש שעות ולמחרת המכונית חדלה מלעבוד:

לדעת הרמב"ם והרא"ש, וכן פסקו השו"ע והרמ"א, חייב לשלם על הנזק שנגרם למכונית מפני ששינה מתנאו של המשכיר (אע"פ שאחרים לא מקפידים בכה"ג) ואנו תולים שהמכונית ניזוקה כתוצאה מהשינוי.

לדעת הרמב"ן, וכן נטה הגר"א, אם אחרים לא מקפידים על התנאי שהתנה המשכיר א"א לחייב את השוכר אם לא מוכח שהמכונית ניזוקה כתוצאה מהשינוי.

לגבי תשלום על השכירות: לדעת הרמב"ן והגר"א שסוברים שפטור מלשלם על הנזק ודאי חייב לשלם על השכירות.

לדעת השו"ע והרמ"א שחייב לשלם על הנזק השוכר אינו חייב לשלם על השכירות כפי שקצצו מפני ששינה אלא צריך לשלם כפי מה שנהנה.

אם העמיסו על המעלית משא כבד מהמשקל שהחברה קבעה לכאורה הווי שינוי מהסכם השכירות ואם הזיקו את המעלית חייבים לשלם. אם לדיירים יש ביטוח על חלקי המעלית אין החברה צריכה לתת להם חלק להחלפה מפני ששינו את ההסכם.

אם חברה אחת קבעה משקל נמוך משאר החברות והמשקל שהיה במעלית לא עבר את המשקל שנקבע ע"י החברות האחרות: אם המעלית הוזקה אין העולה חייב לשלם מפני שיטען קים לי כדעות שפוטרות, אולם גם חברת המעליות אינה חייבת לתת חלקי חילוף מפני ששינו מההסכם שקבעו עימה, וייתכן שהעולה חייב לשלם לדיירים שהפסידו בגללו את הביטוח כדי לצאת ידי שמים.

אם היו מספר אנשים במעלית ויכלו לצאת כשהאחרון נכנס באופן שניתן לחייב על המשקל העודף כולם חייבים לשלם בשווה.